כשהשליטה מגיעה עד הגוף

בכנס שהשתתפתי בו לאחרונה על קבוצות שליטה, הדלקתי נר לזכרה של אישה בשם גלינה. היא הייתה מאושפזת בבית חולים, ומסביבה אנשים ששכנעו אותה, שוב ושוב, שאסור לה לקבל טיפול שהיה יכול להציל אותה. לא משום שהיא לא רצתה לחיות. אלא משום שנאמר לה שכך אלוהים קבע.

ישבתי שם וחשבתי על משפט שאני חוזר אליו כל הזמן: זה לא נראה קיצוני. הכול הרגיש נורמלי. ככה זה תמיד מתחיל, וככה זה לפעמים נגמר.

אני מכיר את הקו הזה מבפנים

גדלתי בקבוצה הזו. בקבוצה שממנה באתי היה מותר ללכת לרופא, אבל לא כל טיפול היה בסדר. איפה עובר הגבול בין "אמונה" לבין סכנת חיים. כשאתה בפנים, אתה לא חווה את זה כשלילת זכויות. אתה חווה את זה כנאמנות. כצייתנות. כאהבה. וזה בדיוק מה שמסוכן.

המנגנון הזה תועד היטב. סטיבן חסן, חוקר ויוצא כת בעצמו, ניסח כבר ב-1985 את מודל BITE: שליטה על Behavior (התנהגות), Information (מידע), Thought (מחשבה) ו-Emotion (רגש). הרעיון פשוט ומצמרר: אם שולטים ברכיב אחד, השאר נגררים אחריו. מי ששולט במידע שאתה נחשף אליו, שולט במחשבות שלך. מי ששולט במחשבות, שולט בהחלטות. וברגע מסוים, השליטה מגיעה עד הגוף עצמו, עד השאלה אם תקבל עירוי דם, תרופה, או ניתוח.

זה לא סיפור נדיר. יש לזה מספרים

קל לחשוב שמדובר במקרי קצה. הנתונים אומרים אחרת.

בשנת 1998 פורסם מחקר בכתב העת Pediatrics, שבחן 172 ילדים שמתו בין 1975 ל-1995 לאחר שהוריהם מנעו מהם טיפול רפואי מטעמים דתיים. הממצא: ב-140 מהמקרים, כ-81 אחוז, סיכויי ההישרדות עם טיפול רפואי רגיל היו מעל 90 אחוז. ילדים שיכלו פשוט לחיות. המקרים התפרסו על פני 23 קבוצות שונות ו-34 מדינות בארה"ב.

בקרב עדי יהוה, סירוב לעירוי דם הוא עיקרון מחייב, גם כשהוא עולה בחיים. שם, הביטוי פיקוח נפש דוחה שבת לא קיים. מחקר של Singla ועמיתיו משנת 2001, שבחן 332 נשים מהקבוצה ו-391 לידות, מצא סיכון מוגבר פי 44 לתמותת יולדות, בעיקר עקב דימום. מחקר נוסף, של Massiah ועמיתיו משנת 2007, דיווח על סיכון מוגבר פי 65. חשוב לסייג: אלה מחקרים קטנים יחסית, מאות לידות ומספר בודד של מקרי מוות בכל אחד, ובמחקרים עדכניים יותר מבריטניה ומיפן נמצא שכאשר ניתן טיפול רפואי מותאם, התוצאות משתפרות מאוד. וזו בדיוק הנקודה: הסיכון אינו גזרת גורל רפואית, אלא תוצאה של מניעת הטיפול.

וזה לא רחוק מאיתנו גם גאוגרפית. בכת לב טהור, שיצאה מישראל, תועדו לאורך השנים האשמות חמורות של הזנחה רפואית. אב למשפחה בקהילה נפטר לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי חיוני בהוראת מנהיגי הקבוצה, והובא לבית החולים רק כשהיה מאוחר מדי. בדצמבר 2024 חילצו הרשויות בגואטמלה יותר מ-160 ילדים מהקבוצה, על רקע האשמות של התעללות ופגיעה.

העניין הוא שזה לא נוגע רק לשכבות החלשות באוכלוסייה. זוהי סכנה שעלולה להגיע לפתח ביתך.

המשותף לכל המקרים האלה הוא לא האמונה. מדובר במנגנון לא בריא. אדם או קבוצה שמשתלטים על שיקול הדעת של אדם אחר עד כדי כך, שגם ההחלטה הכי בסיסית, להישאר בחיים, כבר לא באמת שלו.

למה צריך חוק

בכנס עלתה הצעה ברורה: צריך חוק שמתמודד עם מניעת טיפול רפואי בקבוצות שליטה. השורה התחתונה שהוצגה שם הייתה חדה: שליטה פסיכולוגית אינה הצדקה. מניעת טיפול רפואי היא פשע.

ההצעה הזו משתלבת במאמץ חקיקה רחב יותר. בכנסת קודמה הצעת חוק נגד "כתות פוגעניות", ביוזמת חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס ממפלגת ישראל ביתנו, שזכתה לתמיכת הקואליציה ועברה קריאה טרומית. לפי המרכז הישראלי לנפגעי כתות, פועלות בישראל למעלה מ-100 קבוצות כאלה, ובהן כ-15,000 עד 20,000 מבוגרים ועוד כ-3,000 ילדים. עם זאת, הדרך ארוכה: כבר ב-1995 אישרה הכנסת המלצות של ועדה בין-משרדית בנושא, והן מעולם לא יושמו.

חשוב לומר את זה ביושר: יש ויכוח אקדמי. חוקרים מסוימים טוענים שמושגים כמו "שטיפת מוח" ו"אובדן רצון חופשי" אינם מדויקים מדעית, ושחקיקה רחבה מדי עלולה לפגוע בחופש הדת והמצפון. זו ביקורת לגיטימית, וצריך להתייחס אליה ברצינות כדי לא להפוך כל קהילה לא שגרתית ל"כת".

אבל יש קו אחד שאסור שיהיה שנוי במחלוקת. כשאדם יכול למות כי מונעים ממנו טיפול שיכול להציל אותו, זה כבר לא דיון פילוסופי על רצון חופשי. זו שאלה של חיים ומוות. ובמקום הזה החברה חייבת להגיד את שלה.

למה אני מספר את זה

אני לא מספר את הסיפור הזה כי נעים לי. אני מספר אותו כי הייתי בצד השני של הקו. כי אני יודע כמה לאט ובכמה רוך נבנית שליטה, עד שהיא מגיעה למקומות שאי אפשר לחזור מהם. וכי גלינה, והרבה כמוה, כבר לא יכולים לספר את הדברים בעצמם.

יש משהו אחד שאני רוצה שתיקחו מהמאמר הזה: שליטה כמעט אף פעם לא נראית קיצונית מבפנים. היא נראית הגיונית. משפחתית. מחויבת. וזו בדיוק הסיבה שעלינו, אלה שבחוץ, לשים גבול ברור במקום שבו היא נוגעת בגוף, בנפש ובחיים.

בהמשך מצורף קטע קצר מהכנס, מתוך הדברים שאמרתי לזכרה של גלינה. הקטע כולל תרגום לשפת סימנים וכתוביות.

אשמח לשמוע מכם: היכן לדעתכם עובר הגבול בין חופש אמונה לבין חובת המדינה להגן על החיים? כתבו לי בתגובות.

שאלות ותשובות