מה לא נכנס לכתבת Ynet — מאחורי הקלעים

הבוקר הזה. איך הכול הרגיש

הכתבה עלתה. תוך חצי שעה כבר היו לי מלא עוקבים חדשים. מ-22 השנים שהייתי בפנים, אני זוכר רק את התחושה ההפוכה: הציבור לא יודע מי אני, ואני לא רוצה שידע. עכשיו אני בעמוד הבית של Ynet, עם השם המלא, עם התמונה, עם הקישור לאינסטגרם. וזה בסדר. וזה אפילו טוב.

אבל היה גם רגע אחד שלקח לי דקה לעכל. כשראיתי את עצמי מצוטט: "פחדתי אפילו מההשפעה של אמא שלי עליי." כן, זה משפט שאני אמרתי. באמת. אבל לראות אותו מודפס, לחשוב שמלא קוראים יקראו את זה ויחשבו שאני "האדם שפחד מאמא שלו", זה כאב. כי האמת שגם זה לא היה בסדר, וגם זה לא היה ייחודי לי. זו לא הייתה הקצנה.

הדבר הראשון שלא נכנס: למה דווקא אנשים חכמים נופלים

בכתבה צוטטה רחל ליכטנשטיין שאומרת שהנפגעים הם "עורכי דין, רופאות ילדים, פסיכולוגיות, מדענים". זה שורד שלוש שורות בלבד. אבל זה הליבה של כל ההרצאה שלי, ואני רוצה להסביר את זה כאן בעומק.

הנחת היסוד של רוב האנשים היא ש"רק אנשים חלשים נופלים לכתות". לא רק שזה לא נכון. זה הפוך. אנשים חכמים, אנליטיים, אידיאליסטים, הם הקהל היעד המושלם של קבוצות שליטה. למה?

כי אנשים חכמים מאמינים שיש להם יכולת חשיבה ביקורתית. הם בטוחים שאם משהו ירגיש קיצוני, הם יזהו את זה. הם לא יודעים שמנגנון השליטה הקלאסי לא מתחיל בפנאטיות. הוא מתחיל בקהילה, בקבלה, ובחוויה שאומרת "סוף סוף אני בין אנשים שמבינים אותי". בעולם שמרגיש שטחי, מנוכר ובעל ערכים מעורערים, פתאום יש קבוצה שמציעה עומק, משמעות וקבלה היא לא ה-Red Flag. היא ה-Promise Land.

אחר כך, כשהמנגנונים של קבוצות השליטה נכנסים, בידוד הדרגתי, סנקציות חברתיות קטנות, "אמת אחת", האדם החכם בונה לעצמו אינסוף הסברים לוגיים. למה זה הגיוני שלא יבקרו אצל הקרובים. למה זה הגיוני שאסור לערער. הוא לא נופל לכך כי הוא לא חכם. הוא נופל לכך בגלל שהוא חכם. החכמה הופכת לכלי הצידוק במקום לכלי ההגנה.

הדבר השני שלא נכנס: עניין הנטייה המינית

בכתבה צוטטתי "הייתי עמוק בארון, וקראתי מאמר על מישהו שהיה הומו, למד איתם, קיבל את רוח הקודש, השתנה, התחתן עם אישה והביא ילדים. חשבתי: איזה כיף, גם אני יכול". זה היה הציטוט הראשון בעדות שלי. ולא במקרה.

קבוצות דתיות שמרניות, ולא רק נוצריות-משיחיות, מציעות לבני נוער להטבים הצעה מפתה: "אנחנו נקבל אותך אם תשתנה." בגיל 15, כשאתה בדיוק מבין שאתה שונה, וסביבך מסר ברור ש"שונה" זה רע, יש קבוצה שאומרת "תהיה כמונו ותהיה אהוב". וזוהי הצעה שאי אפשר לסרב לה. במיוחד אם היא מתבססת לכאורה על "ראיות" - אנשים אחרים ש"השתנו" וזה "עבד" להם.

זה לא רק התנסות אישית שלי. זו תופעה מתועדת. מחקרים על טיפולי המרה בארה"ב מראים שיעורי התאבדות פי 2-3 בקרב מי שעבר אותה. השליטה לא תמיד מגיעה עם כותרת. לפעמים היא רק מגיעה עם הצעה לאהבה מותנית.

הדבר השלישי שלא נכנס: ההבדל בין דת לכת

אני לא נגד דת. ממש לא. אני נגד קבוצות שליטה שמתחפשות לכל אחת מהן (וגם לכאלה שלא דתיות בכלל: קבוצות יוגה, קבוצות "פיתוח אישי", קבוצות עסקיות). ההבדל הוא לא בסוג האמונה. ההבדל הוא בשליטה.

הבדיקה הפשוטה, שאני נותן בכל הרצאה: מה קורה למי שמעז להגיד "אני לא בטוח" או "אני רוצה לעזוב"?

בקהילה דתית בריאה, הוא יישאר חבר משפחה. יישארו לו חברים. אולי אנשים יתפללו עליו. אבל החיים שלו לא יקרסו. בקבוצת שליטה החיים שלו יקרסו. הוא יאבד משפחה (נידוי), יאבד פרנסה (אם הקבוצה היא גם מעסיק), יאבד זהות, יאבד שפה משותפת. ההבדל לא בסט האמונות. ההבדל במחיר של היציאה.

זה גם הפילטר שאני מציע לכל מי ששואל "האם אני בקבוצה בריאה?". לא לבדוק כמה היא נראית "נורמלית". לבדוק רק את "מחיר היציאה". אם הוא כבד מנשוא, זה לא מקרה. זה הסטרוקטורה.

מה אני עושה עם הכתבה הזו עכשיו

אני יודע מניסיון שלי ושל אחרים ואחרות: הסיפור הזה עוד צריך להישמע, להיות מבוסס במחקר, להפוך לחקיקה.

• פיץ' לפודקאסטים - כל פודקאסט שמעוניין בעומק של 60 דקות, אני זמין.
• הרצאות לארגונים - ה-200 קבוצות שצוטטו בכתבה? יש לפחות אחת בקרב הצוות שלכם, סטטיסטית. הרצאה של 90 דקות יכולה למנוע משבר.
• חקיקה
• תמיכה בנפגעים נוספים - אם הסיפור הזה הגיע לך כי גם אתה בפנים, או מישהו שיקר לך, כתוב לי. אני לא מטפל, אבל אני יכול לחבר אותך עם כתלשים אחרים, עם עמותות שונות כמו המרכז לנפגעי כתות, או פשוט להקשיב.

הציטוט שאני הכי גאה בו

זה הציטוט האחרון שלי בכתבה. הוא לא הציטוט הכי מרשים. הוא לא הכי וויראלי. הוא הציטוט שאני הכי גאה בו. כי אם יש דבר אחד שאני רוצה שאנשים ייקחו מהכתבה, זה לא הסיפור שלי. זה ההבטחה שאם אתה בפנים, יש דרך החוצה. יש חיים אחרי. הם קשים. אבל הם חופשיים.

תודה לטל אמודאי על הכתבה המעמיקה והרגישה. תודה למרכז לנפגעי כתות שמלווה המוני ניצולי כתות. ותודה לכם, שקראתם את הפוסט הזה עד הסוף.

קריאת הכתבה המלאה ב-Ynet ←